אוגדן זה מלווה את הימים שבין חג החנוכה לחג פורים – תקופה של רצף למידה, אשר מספקת הזדמנויות רבות לתהליכי חינוך ערכי המחוברים ללוח השנה היהודי, ההיסטורי והאוניברסלי. המועדים השונים מזמנים עיסוק בשני צירי תוכן: הציר הראשון הוא זה שנמתח בין חורבן והרס לבין צמיחה והתחדשות. הוא מבוטא היטב במילותיו של יהודה עמיחי: ״גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות״ בכוחו של האדם להרוס, אך באותה נשימה, נתונה לו היכולת המופלאה לפתוח את היד, לברוא, ליצור ולהצמיח. כך, מתוך נקודת השבר העמוקה ביותר של ימי הזיכרון וחורבן הבית, צומחת ועולה הזמנה לתיקון, המתרחבת בהדרגה מהמקומי אל האוניברסלי ובחזרה.
הציר השני נע בין העמדת האדם כנזר הבריאה לבין היותו שותף שווה לרשת האקולוגית של הטבע. בעוד הקוטב הראשון מוליד פעמים רבות תחושת עליונות אדנותית במעגלים אנושיים וסביבתיים, הקוטב השני מוליך לענווה וליצירה של הדדיות משתלבת. ההבחנה של מרטין בובר בין "אני-הלז" ובין "אני-אתה" מייצגת את הציר הזה. הימים המוצגים באוגדן נעים במעגלים מתרחבים: החל מהמעגל המצומצם והחם של יום המשפחה, דרך הקהילה והזיכרון הלאומי של ימי תל-חי והשפה העברית, ועד למעגלים האוניברסליים והסביבתיים הרחבים של ט"ו בשבט, יום דרווין ויום האישה הבינלאומי.
