אנוכי בתל אביב וליבי בירושלים – מכירים את התחושה?
זו תחושה יהודית בת אלפי שנים (ולא רק של יהודה הלוי). גם כשאנחנו רחוקים מירושלים אנחנו עדיין חושבים עליה, מתגעגעים. ויש כמה ימים מיוחדים שבהם אנחנו, לא משנה איפה אנחנו, עוצרים להיזכר. וזה לא תמיד זכרון נעים (בכל זאת יהודים).
עשרה בטבת הוא אחד הימים האלה.
אז שנת 588 לפני הספירה שזה, מזמן… הטיל נבוכדנאצר (מלך בבל) מצור על העיר ירושלים שהסתיים אחרי שנה וחצי בחורבן בית המקדש הראשון ויציאה לגלות בבל. העשרה בטבת הוא תחילתו של תהליך שסופו באסון ולכן נקבע עוד בימי התנ"ך כיום תענית וצום וביום הזה, בין אם אנחנו צמים ובין אם לא, זה זמן טוב לעצור ולזכור.
קודם כל לזכור את מקומה של ירושלים עבורנו כיהודים, כמו שהסביר דוד הרטמן: "ישראל היא יצירת מאות דורות של אימהות יהודיות שלימדו את ילדיהן לחלום על ירושלים. ציונות היא החלטה שבהכרה של עם להפוך חלום למציאות״.
נזכור שציונות כרוכה בציון והיא זיקוק שאיפתם של יהודים מזה אלפי שנים לכדי מעשה.
מדוע אנו זוכרים? כי הזיכרון, גם כשהוא כואב, הוא הזדמנות לשינוי. כפי שאמר יהושע השל: "אנו עם אבל, אך לא נואש… האבל הוא קריאה לתשובה".
בתוך הכאב והאובדן שאנו חווים היום, הזיכרון יכול להיות קריאה לפעולה – להציל, לתקן, וליצור מציאות אחרת. אנו זוכרים גם את החטופות והחטופים שאיבדנו ולא הצלחנו להציל, והכאב על אובדנם הוא קריאה לתיקון, לחיזוק המחויבות שלנו. כשאנו מביטים בפניה של לירי, אנו זוכרים שאיננו כבולים לאסון. אנו זוכרים כדי לומר לה ולכל החטופים והחטופות: אפשר גם אחרת. אתם חייבים להיות איתנו בבית.
ורגע לסיום, עשרה בטבת הוא גם יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק. אז אם אתם לא צמים ולא בירושלים, לפחות קחו רגע לקרוא איזה שיר של המשורר הלאומי. הנה קטע, על חשבוננו, מהסיום של אחד השירים היפים של ביאליק על הכמיהה לציון 'אל הציפור':
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל־יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי־נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
בואו נזכור שבסופה של כל דמעה יכולה להופיע גם תקווה.
גילי רומן, המועצה לחינוך ממלכתי-עברי.